<h1>שיטה מקובצת — ביצה</h1>
<h2>דף כז:</h2>
[ביצה י"ד ע"ב] משום שנאמר [ויקרא י"ט] לא יעלה עליך. ופירש הריטב"א ז"ל כדי שלא יבא לידי לא יעלה עליך, דאע"ג דהוי גזרה לגזרה כולה חדא גזרה היא דאי לא הא לא קיימא הא. עכ"ל ז"ל. מדברי הרב ז"ל נראה לי דאיהו מפרש הא דעשר מצעות וכלאים תחתיהן אפי' כלאים דרבנן ואם כן הוי גזרה לגזרה דאפילו בהעלאה לית ביה איסורא דאורייתא. וא"ת הכא אמרינן דאפילו עשר מצעות וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם והתם במסכת כלאים [פ"ט מ"ב] תנן הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם, דאלמא משמע דבחציצה מיהא יכול לישב ולשכב עליהן. וי"ל דבמאי דאתמר בירושלמי על הא דכלאים מיתרצא דגרסי' עלה הדא דתימא בריקנין אבל לא במלאים בנתונין על גבי איצטבא, כלומר דלא התירו ריקנין אפילו בחציצה אלא על גבי איצטבא שהוא דבר קשה שאין הכרים נכפפין על האדם ואין הצדדים יכולין לעלות לכאן ולכאן וליכא למגזר לשמא יעלה עליך אבל אם הם מונחין על גבי תבן או על מטה של חבלים שהכרים נכפפין והצדדין עולין לכאן ולכאן אסור אפילו בחציצה וכן המלאין אסורין אפילו בחציצה ואפילו במונחין במקום קשה דומיא דעשר מצעות שהן רכות ונכפפות מצדיהן על היושב עליהן כגון בגדים רכים מאד. ועל הדרך הזה אמרו [כלאים שם מ"ד] דמרדעת של חמור אין בו משום כלאים כיון דאינה נכפפת על האדם ויש דבר חוצץ ביני ביני אבל בלא חציצה אסור, וכן מפורש בספר המצות, ואין צריך לומר בהעלאה כדתנן [שם] לא יתן אדם מרדעת של כלאים על כתפו. וא"ת ואמאי לא אוקי מתני' בכרים ריקנין. וי"ל דקמ"ל הא דרב הונא דכל שהן קשין מותרי' אפי' בלא חציצה. וכתב מורי נר"ו ואותם כרים וכסתות שלנו שהם של פשתן ומלאים גיזי צמר שרו לפי שאינן שועין ולא גזרו חכמים אלא בשוע או בטווי או בנוז, אבל ודאי אי שיעי הני גיזין אסירי שהרי תכפין כמה תכיפות, וגדולה מזו שנינו [שם מ"ט] לא יקשור סרט של [צמר בשל] פשתן, הלכך הנך נמי אסירי אם בשרו נוגע בהן או שהן מלאים וכדברי הירושלמי אא"כ יכול להוציא הצמר בין תפירה לתפירה וכפי דברי בעל התוס' ז"ל. ע"כ. והרא"ה פירש דהא דירושלמי לא אתמר על משנת כרים וכסתות אלא על הא דתנן התם [בתוספתא דכלאים פ"ה הי"ג] פשתן שצבעו (בסרת) [בחרת], פירוש מין צבע, לא יעשה ממנה אימרא מפרסמת, פירוש אפילו בדברים קשים שאין בהם משום כלאים מפני שהפשתן כשהוא צבוע ניכר הוא לכל ויש בו מפני מראית העין. ואמרו שם ובכרים ובכסתות מותר. ועלה אמרינן בירושלמי הדא דתימא בריקנין כו' כי כרים רקנין המונחין על גבי האיצטבא דרך לכפלן ולהניח צד האימרא שלהם כלפי הכותל דאלו על גבי מטה שוטחין אותה ונראית האימרא כלפי חוץ ולפיכך אפילו יתן בגדים אחרים עליהן לחציצה שהוא מותר לישב עליהן כדאיתא במתני' דמסכת כלאים דלעיל אפילו הכי כאן אסור מפני שהאימרא כשהיא צבועה ניכרת לכל שהיא כלאים ומפני מראית העין אסרו. וכן כתב הריטב"א ז"ל שבדק הירושלמי ונמצא כן. וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתא דקשיא הא דעשר מצעות אהא דכרים וכסתות דמסכת כלאים. וי"ל דבכרים וכסתות לא גזרו מפני שאינן עשויין להעלאה. וכן כתב הרא"ה בשם רבותיו דכי אמרינן עשר מצעות זו על זו היינו במצעות שראויים להציע על המטה למכסה והם בני העלאה ובהא הוא דגזרו, וכן בכל הבגדים הראויין ללבישה.
[ביצה ט"ו ע"א] אלא בקשין. י"מ דכל שהן קשין אפילו הוו כלאים דאורייתא שרו אפילו בהעלאה. וא"ת והא אמרינן פ"ק דערכין [ג' ע"ב] ובמנחות [מ"ג ע"א] הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים פשיטא כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל ואישתרו כלאים לגבייהו כו', דאלמא משמע דאף בבגדי כהונה אע"פ שהן קשים שייך בהו כלאים. וי"מ דבגדים קשים נמי דבהצעה שרו מ"מ בהעלאה ולבישה אסורים מדאורייתא כדאמרינן גבי מרדעת ואע"ג דאינה אסורה בלבישה אלא מדרבנן התם הוא משום דלא חזיא למלבוש. ומורי הרב נר"ו הקשה דהא פרק בא לו כ"ג [יומא ס"ח ע"ב] מוכח דבבגדי כהונה אע"פ שהן כלאים דאורייתא שרו אפילו בהעלאה כיון שהן קשין דאיבעיא להו התם בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן או לא ולא קפיד לאיסור כלאים ופשיט ליה מדתניא בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה מותר ליהנות בהן וכדיהיב טעמא פרק האיש מקדש [קידושין נ"ד ע"א] לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת כלומר להפשיטם מיד אחר העבודה וכשהקדישום לב ב"ד מתנה עליהן שיהו מותרים ליהנות בהן שלא בשעת עבודה אבל לא קפיד כלל משום כלאים ואפילו לבשן שלא בשעת עבודה כדאמרינן דאין יוצאין במדינה מכלל דבקדש שרו אפי' בלבישה ואפילו שלא בשעת עבודה וליכא משום כלאים כיון דקשים הם וכדפרקינן התם והאי דאמרינן התם דבמדינה אסור לאו משום כלאים קאמר אלא מעלה דרבנן הוא שעשו בבגדי קדש ודייקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב. וכן כתב הרז"ה ז"ל. ומורי הרב נר"ו תירץ דהא דבמדינה אסור היינו טעמא דאע"ג דבגדים קשים שהן שוע טווי ונוז מותרין בלבישה לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כשאין לו ממנו הנאה לאו מלבוש הוא אלא משאוי בעלמא וכמו שנתבאר בריש יבמות [ד' ע"ב], מ"מ הנאה קצת איכא כשמתקשט בבגדי כהונה ולפיכך אסרום חוץ למקדש. וא"ת א"כ קשיא הא דפ"ק דערכין ומנחות דמשמע דאף בבגדי כהונה שייך בהו כלאים, כבר תירץ מורי נר"ו דההיא סוגיא דהתם אזלא כההיא סברא דפרק בא לו דקס"ד מעיקרא דבבגדי כהונה איכא משום כלאים דלא הוה מסיק אדעתיה דליהוו קשין, ותדע לך דהתם בריש ערכין ומנחות אמרינן דשלא בשעת עבודה אסירי ואלו הכא אסיקנא דאפילו שלא בשעת עבודה לא אסירי והך מסקנא עיקר משום דהוי בדוכתה. וכ"כ הרמב"ן ס"פ שמנה שרצים דבגדי כהונה מותרין בלבישה כיון דליכא הנאה בלבישתן דקשין הן, וזה לשונו ז"ל ומן הטעם הזה אמרו בגדי כהונה קשין הן ונמטא גמדא דנרש לפי שאין בהם הנאה אע"פ שהוא לבוש בכלאים ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאפילו בגדים קשים שהם שוע טווי ונוז אסורין בלבישה מן התורה וכהנים אסורין בהן שלא בשעת עבודה. סמך הרב ז"ל על סוגית ערכין ומנחות. וכתב מורי נר"ו שלדבריו הא דאמרינן ביומא דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה מיירי באותן בגדים שאינם כלאים, אבל אינו נראה כן מן הסוגיא דהא פריק התם בגדי כהונה קשין הם. וי"מ דלא אמרו בגדי כהונה קשין הן ומותר ליהנות בהן ואין בהן משום כלאים אלא באבנטין של כהן הדיוט שהן ודאי קשים לחגור מתניהם אבל חשן ואפוד רכים הן ואסורין דבר תורה והיינו ההיא דריש ערכין ומנחות.
[ביצה ט"ו ע"א] האי נמטא גמדא דנרש. פירוש לבד קשה מאד שעושין בנרש מותר בהצעה בלא חציצה. ושמעינן מינה דלבדין רכים אסורים משום כלאים וכן שנינו במסכת כלאים [פ"ט מ"ט] הלבדין יש בהם משום כלאים. ומיהו אסורים מדברי סופרים דלא מיתסר מדאורייתא אלא שוע טווי ונוז כלומר שיהא הצמר והפשתן כל אחד מהם סרוק וטווי ושזור ואחרי כן מחוברים יחדיו כמו שפירש ר"ת ז"ל והלבדים אינם טוויים אלא שועים. ובגדים שלנו עכשיו שהם טוויין ושועין כיון שאין כל אחד מן החוטין כפול ושזור אינו כלאים מן התורה אלא מדרבנן, והיינו דאמרינן התם [נדה ס"א ע"ב] האי מאן דאבד חוטא דכיתנא בגלימיה ואנתקיה שרי אע"ג דלא אינתיק שפיר ופריש טעמא משום דהוו כלאים דרבנן דלא הוו שזורין.
שנינו בפרק בתרא דכלאים [מ"ז] ר' יוסי אומר כלים הבאים ממדינת הים אינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן מן הקנבוס, ואמרינן עלה בירושלמי הדא דתימא בראשונה שאין הפשתן מצוי בכל מקום אבל עכשיו שהוא מצוי בכל מקום צריכה בדיקה. ופירש רבינו שמשון ורבינו יהודה בר יצחק ז"ל דמפני זה יש להתיר בגדים הבאים מצרפת ואינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן לתפור בשל קנבוס מפני שהוא יותר בזול מן הפשתן וגם יותר חזק הוא לתפור ואפילו בכלאים של תורה יש לסמוך על חזקה זו וכ"ש בזמן הזה שכל הבגדים כלאים דרבנן, אבל בארצות הללו שהפשתן בזול ורגילין לתפור בו הלוקח בגד מן הגוי אסור ללובשו בלא בדיקה ואע"ג דכלאים דרבנן דהא אתחזק איסורא. כן כתב הריטב"א ז"ל. וכתב רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל כי אותן קוטש והליחפיש שלנו שהמכסה שלמעלה ושלמטה פשתן ובתוכם גיזי צמר והם תפורים בפשתן מותרין בין בהצעה בין בהעלאה שאין חוט התפירה מחברן לבגד בתפירה כלל רק שהוא מחבר שני הבגדים של פשתן ומתוך כך מתהדק מה שבנתים שבין הכסוי העליון לתחתון ואע"פ שיש תפירות באמצע אין גיזי הצמר עושין שום חבור שאלו היתה נפתחת לא היה הצמר נדבק לבגד מחמת תחיבת חוט התפירה שבתוכן וזה נראה פחות מקשירת חבלים דבפרק במה אשה יוצאה [שבת נ"ד ע"א] ואין זה חבור כחבור אריגה או תפירה או קשירה, אבל אם יש בתוכן (כלאים) [בלאי] בגדים של צמר ונתחב המחט בבגד פשתן שעל גביהם ובהם שתי תכיפות אסו' הם בהעלאה ובהצעה ואפילו אם מחט התכיפה של משי או קנבוס וכ"ש אם הוא של פשתן. ע"כ. וכתב הריטב"א דדברים אלו אע"פ שיהו כדין אין להתירם לעמי הארץ ולא לדרשם בפרקא. ע"כ.
תניא בספרי [תצא רל"ב] ר' חנינא בן גמליאל אומר מנין שלא יסרוק סרק של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו ת"ל יחדיו מכל מקום, ופי' שאם נוטל בגד של צמר ובגד של פשתן ונותן רצועה של עור ביניהם וקושר הצמר בראש האחד והפשתן בראש האחר ונותן ג"כ רצועות משתי קצות הבגדים לקשור בהם מתניו הרי זה אסור ואע"פ שאין הצמר והפשתן מחוברין אלא על ידי הרצועות ואינו קושר גם כן מתניו אלא ברצועות. וכן הלכתא דהא אשכחן לה להא נמי בתוספתא [כלאים פ"ה הי"ג] ולא אשכחן מאן דפליג עלה, ולא עוד אלא שבמסכת כלאים [פ"ט מ"ט] נשנית סתם. ואלא מיהו אין לאסור מכאן אותן קוטש והאליחפיש דבקוטש והאליחפיש הללו אין הצמר עושה שם חבור גמור עם הפשתן ואפילו על ידי דבר אחר מה שאין כן בהאי חגורה דגרסינן בספרי ובתוספתא, אבל מ"מ ראוי להחמיר. ואותן בגדים של צמר שאנו לובשין ובתוכן עורות שפנים תפורין בפשתן אעפ"י שחוט התפירה מדביק הבגד עם העור כיון שאינו מחבר הפשתן עם הצמר מותר ואפילו לר' חנינא בן גמליאל ואפילו בכלאים דאורייתא וכ"ש בבגדים שלנו שהם כלאים דרבנן. וכן כתבו רבני צרפת ז"ל. וכן המנהג במקומותינו. ואותם שנוהגין לתת קורדוניש של פשתן בבגדי צמר אסור הוא להם דכיון שתוחב הקורדוניש בתוך הבגד ואחר כך קושר שני ראשי הקורדון הרי עושה חבור בהם. וכן בקורדון של כובע הנקרא שומריר צריך ליזהר שלא יהא של פשתן. אבל חוטין של פשתן שתולין במכנסי הנשים לאחוז בהם ראשי בתי השוקים כיון שאין עושין בהם אלא עניבה בלבד מותרין, ואעפ"כ ראוי שלא לעשות כן מפני מראית העין או שמא יבא לקשור לפעמים קשר שהוא כעין שתי תכיפות. כן כתב הריטב"א ז"ל.
<h2>דף כט:</h2>
[ביצה י"ד ע"ב] אמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא. פי' שכן שנינו [כלים פכ"ז מ"ט] סדין שעשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ושאר טומאות, ובא עולא לפרש הטעם שהוא טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו, כלומר בשוליו, ותורת מלבוש נמי עליו ולא עשאוהו כאחת ממחיצות הבית שאינן מקבלות [טומאה]. ומהאי טעמא נמי אמרינן הכא בגמרא שדין הוא שיהא בו משום כלאים. והקשו בתוס' דמהכא משמע דאי לאו דהשמש מתחמם כנגדו לא היה מקבל טומאה, והא פרוכת שבמקדש דליתיה בהאי טעמא ואפילו הכי מקבלת טומאה כדאמרי' בריש פרק גיד הנשה [חולין צ' ע"ב] שלש מאות כהנים מטבילין את הפרוכת, ובתוספתא דשקלים [פ"ג הי"א] אמרינן שתי פרוכות היו אחת פרוסה ואחת מקופלת נטמאת הפרוסה פורסין המקופלת. ויש שהיו רוצין לחלק שהיה טמא בדין אהל דבפשתן דין אהל יש לו כדאמרינן בפרק במה מדליקין [שבת כ"ז ע"ב]. ואינו מחוור דהא אמרינן התם לא שנו אלא טומאת מת אבל טומאת שרץ ונבלות לא, ועוד תנן [שקלים פ"ח מ"ד] פרוכת שנטמא באב הטומאה. אלא הנכון דכיון דפרוכת נמי חזיא להתחמם בה אף על גב דלא קיימא להכי ואיסורא נמי איכא דאורייתא אפ"ה לא חלקו חכמים בדיניהם וכיון דגזרו בוילון גזרו בכולם.
